[59] שיר השירים אשר לשלמה אמר עמגואל ב׳כ׳ר שלמה ז׳צ׳ל אחרי הודות ל׳ה ית׳ על טוב גמולותיו, אומר כי הספר הזה על דעה רבותי׳ ז׳ל דוא מבתר הספרימ שנאמרו ברוח הקודש. ונחלקו המפרשים בבארו, והתחלפו דעותיהם בו כפי התחלפות הכרתם, כי קצתם והﬦ אותם [[50]]שלא נפרדו מהמורגש, והתכלית אשר אליו עיניהם נשואות וכלות אליו כל היום, הוא יקר העולם הזה ותפארתו, והגמול הגדול אשר אליו ייחלו חלף עבודתם ומשכורתם מאת האלהים, שובם לגדולתם אל ארץ זבת חלב ודבש, ולמלאות כריסם מבשר לויתן, ומורם מן היין המשומר בענביו יפרשו הספר הזה הנכבד, שידבר מספור מעשי האבות, ורדתם למצרים, וצאתם משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, וקבולם התורה, ובואם אל ארץ זבת חלב ודבש, ועמידת ישראל בארץ, וגלותם ממנה, ושובם אל הארץ בבנין בית שני, וגלותם משם שנית, והגאולה העתידה, והם יחשבו שיהיה הספר הזה שהוא קודש קדשים, כאחד מן הספרים ההמונים, וכספרי דברי הימים אשר לאחד מן המלכים אשר תועלתם מועט והקריאה בהם אבוד הזמן. וקצת מן החכמים האלהים אשר השיגו מעלת החכמה האמיתית, ונפרדו מהמורגש, ובזו לענינים הזמנים, ונכספה גם כלתה נפשם לחצרות ה׳, וכשתהיינה עומדות רגליהם בירושלם שלמעלה, ולבם ובשרם ירננו אל אל חי, פשטו לבושי הכסילות מעליהם, ולבשו מחלצות השכל, וחקרו בדעתם סודות הספר הזה היקר, וראו דרך נקבי משכיות הכסף, אשר אל תפוחי משל הזהב הטמון בקרבו, ועברו ימיו באני שכלם, והוציאו פשטו מתהומותיו, וגזרו אומר שהספר הזה חובר לבאר ולגלות בו אפשרות שוב השכל הנפרד המעורר צורת הנפש המשכלת והמשפיע עליה שפע טובו, והרעיה משל אל השכל החמרי, המשתוקק אל שפה השכל הפועל, וכוסף להדמות אליו כפי היכולת להדבק בו, ולשוב במדרגתו שהוא התכלית המכוון ממנו. והחכמים האלהים אשר קדם זכרם, זכרו כוונת הספר הזה בכלל, ובארו קצת פסוקיו דרך העברה, ולא בארו הספר הזה על הסדר [[51]]מראשו לסופו, עד שבא החכם המפורשם ר׳ משה אבן תיבון, ובאר הספר הזה על דרך החכמה, והוא מלא חכמת וכליל יופי, אלא שעבר על קצת פרטיו, ולא הזכיר המכוון בהם. ובראות חכמי דורינו מה שכתב החכם הנזכר, נכספו לבוא אל חדריו, והפצירו בו בגזירת האהבה, לחבר באור הספר הזה על הדרך אשר דרך החכם הנזכר, ולהעמיק על פרטיו, ולחדש בהם חדושים לא נזכרו בספרו, ולהעמיד פשטי הספר הזה גם כן על מתכונתם, ביד ה׳ הטובה עלי. ובראתי כי ידם עלי חזקה, ולמלאות בקשתם חובה, אזרתי בעז מתני, וחברתי באור הספר הזה כפי קוצר השגתי, ודרכתי דרך החכמה הנזכר, והזכרתי קצת מדבריו, ושניתי בקצתם, והותרתי וחסרתי כפי מה שהראוני מן השמים, וזה החלי לעשות. וראוי שנזכר בתחלה כונת הספר הזה בכללו וחלוק פרשיותיו. ואומר כי כל החכמים האמתיים, אשר נדבה רוחם אותם לדבר בבאור הספר הזה על דרך החכמה, ראו בעין שכלם שהספר הזה נחלק לשלשה חלקים ראשונים. החלק הראשון הוא מתחלת הספר עד על משכבי בלילות. החלק השני הוא מן על משכבי בלילות עד אני ישנה. החלק השלישי הוא מן אני ישנה ולבי ער עד סוף הספר. והשלוש פרשיות הנזכרות הם רמז לשלשה מיני בני אדם ובאור זה.
הפרשה הראשונה והיא מתחלת הספר עד על משכבי בלילות, הוא המשל על האדם שהיה בגן עדן בכח או בפעל, קודם שחטא, כל זמן שלא הוציא לפועל בחירתו לטוב או לרע, באמרו ויטע האלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ויצמח ה׳ אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, והרשהו י״ת וצוהו מכל עץ הגן, ויורהו ה׳ עץ לבלתי אכול ממנו פן ימות באמרו ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו [[52]]כי ביום אכלך ממנו מות תמות ואם היה בבחירת האדם לאכול מעץ החיים ואכל וחי לעולם בלא פצע ובלא פגע רע באמרו ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים למען תחיה וזה משל על מי שישתדל ללמוד החכמה על סדר וירא פן יחרד מהביט אל האלהים בראותו שאין פירותיו מבושלים והוא אמרו בפרשה הזאת הראשונה סוב דמה לך דודי לצבי או לעפר האילים על הרי בתר ואמרו אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר וזה מורה כי עדיין לא נתבשלו הפירות ולא הזכירה הרעיה הנזכרת בזאת הפרשה הראשונה שאכלה מהפירות כי אמרה בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוקי לחקי הוא ספור חשקה והעד חמדתי וטעם פריך דבריו וחכמתו ומוסרו ובכל זאת הפרשה הראשונה מדברת בענין שכל האדם בעודו נער שלא הוציא לפועל מיציאותו המכוון ממנו וכחות הגוף גוברות עליו ושלא השתדל כי אם בלימודיות ובטבעיות וזאת הפרשה הנזכרת נחלקת לשני חלקים החלק הראשון הוא מתחילת הספר ער קול דודי זה בא והוא משל למי שהוא ירא ה׳ וסר מרע ויורע השם י״ת דרך קבלה ואין בו שום חכמה ומן קול דודי הנה זה בא עד סוף הפרשה הראשונה משל אל מי שלמד חכמת הלמודים וחכמת הטבע
והפרשה השנית שהיא מן על משכבי בלילות עד אני ישנה הוא משל אל מי שמצא אשת חיל אל אישה תשוקתה מבקשת דודה על משכבה ואשר בטח בה לב בעלה והוציא לפועל מה שהיה בו בכח ושלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם הוא אמרו בזאת הפרשה השנית כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתי אל בית אמי ואל חדר הורתי והזכיר יום חתונתו ויום שמחת לבו שהוא יום הנשואים [[53]]והדבוק האמתי, ושהיה לו מטה באמרו הנה מטתו שלשלמה, ושעשה לו אפריון, ושהגיע למלוכה, ואמר׳ המלך שלמה ובמלך שלמה מה שלא הזכיר בן בשאר הפרשיות, כי לא הזכיר בהם כי אם שלמה ושולמית בלשון נקבה לפחיתותה והדוד העיד על רעיתו שמצאה גן נעול ושהיו שלחיה פרדס רמונים עם פרי מגדים כלומר אפי׳ מה שהרוב מהם הוא חמוץ הוא מתוק וערב ומבושל, והעיד כי כֻלָּהּ יפה ומום אין בה, וקראה כלה ששה פעמים מה שלא עשה כן בשאר, כלל כי היא אשתו האמיתית והמיוחדת לו מכל וכל, וחלתה פני דודה שיבוא לגנו ויאכל פרי מגדיו, כלומ׳ הפירות שלו והראוים לו, והוא שהזכיר הוא באמרו שלהיך פרדס רמונים עם פרי מגדים, לא שתתן היא לבעלה ותאכילהו מהפירות הראוים לאשה הנשמעת לדברי הנחש והנסתת לו. והדוד העיד על עצמו שבא לגנו, ואכל ושתה ושהאכיל והשקה רעיו, ושעשה להם משתה, כי במשול צדיקים תעלוז קריה, והוא אמ׳ באתי לגני אחתי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים. וזה שלח ידו ולקח מעץ החיים ואכל וחיי לעולם, בלא פצע ובלא מכה, ועבר שלשתם על הסדר ונכנס בהם בשלום ויצאה בשלום. והענין שעבר כולם והשלימם על סדר בלא הריסה ובלא טעות, וכחותיו החמריות, והם השומרים הסובבים בעיר, וכל שכן השכליות, והם שומרי החומות, כלם כאחד טובים ומישרים אליו הדרך, לא שיעותו דרכה ויבטלו או יאחרו [[54]]פעלתה, עד כי שאלה משומרי העיר את שאהבה נפשי ראיתם, ולרוב ישרם ושלמות דעתם כאלו הם רואים ומראים, ואמנם לא הושיבו לה דבר, כי אין מטבעם להראותו, אבל כמעט שעברה מהם ורחקה מהם רוחק מועט, מצאה דודה והתחברה עמו, באמרה כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. יעשר מטה ואפיריון וחדוה, ושמחה ומשתה כאשר בארנו. וזאת הפרשה השניה גם כן נחלקת לשני חלקים. החלק הראשון הוא מן על משכבי בלילות עד מי זאת עולה מן המדבר והחלק השני הוא מן מי זאת עולה עד אני ישנה והחלק השני הוא באור החלק הראשון.
והפרשה השלישית שהיא מן אני ישנה עד סוף הספר הוא משל אל אדם שיש לו אשה חוטאת, הנסתת לנפש המתאוה, והנשמעה אליו, ואשר אכלה מעץ הדעת טוב ורע, ותתן גם לאישה עמה ויאכל, ואמרו עמה, כי האדם לא יוכל לאכול ממנו, כי אם עמה, כי לא גלה הקב״ה אותו לאדם, ולא עתיד לגלותו, ואין לו בו שליחות יד, כי אם על יד האשה כי היא אשר תמצאהו ואש׳ תקחהו, והיא אשר תרדוף ההנאות, ונמשכת אחר התאות, זאת אישה לא בקשה לפני משכבה, ולא המתינה לו, והלכה לישן והפשיטה בגדיה ורגליה רחצה ואצבעותיה מבושמים במור עובר לנצחי וקיים גם התעצלה לפתוח מהר, וקול דודה דופק, ואמ׳ פתחי לי אחותי רעיתי וגו׳. ואמנם אחר כן משל בה אישה, והיתה בעלת תשובה, כי לא נשקעה בשינה, אבל היה לבה ער, ופתחה לדודה בעצלותה הגדול, והנה דודה חמק עבר ובקשותהו ולא מצאתהו וקראתהו ולא ענה אותה, ומצאוה שומרי החומות והשומרים הסובבים בעיר והכוה ופצעוה ונשאו את רדידה מעליה, והענין שכולם עותו דרכה ומנעו אותה [[55]]מהשיג דודה, כי קשה להם לפרוש אחרי אשר טעמו טעם חטא, עד כי לא נזכר בתורה באדם אחרי שגורש מגן עדן ששלח ידו ולקח מעץ החיים ושב ורפא לו, א׳ע׳פ שהיה לו היכולת בזה באמרו ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, ש׳ר׳ל הלואי ישלח ידו כי צדיק ה׳ צדקות אהב ולא אל חפץ רשע הוא באמרו חי אני נאום ה׳ אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחי, ועם כל זה לא נזכר בתורה שאכל מעץ החיים אחר כך, ואולי הוא רמז כי קרוב הוא לנמנע, למי שאכל מעץ הדעת טוב ורע לאכול עוד מעץ החיים ”כי זוג שני קשה לזוגו בקריעת ים סוף“ שהוא שנוי טבע, א׳ע׳פ שאינו נמנע לגמרי לפי האמת וכן השאיר שלמה הדבר סָתוּם ואם ספר גורל חשקם אחרי כן, ושבח כל אחד מהם את חבירו כדרך חושקים, לא נמצא בהם שנדבקו עולם, ושעשו חתונה ומטה ואפיריון ומשתה ושמחה כדרך איש ואשתו, ואחרית דבריה שהיה דודה מזהיר אותה, ואומר לה חברים מקשיבים לקולך ואין דרך האשה להשמיע קולה לבחורים ”כי קול באשה ערוה“ וחלה פניה להשמיע לו קולה ולא לאחר, והיא העזה פניה ותאמר לו, ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האיילים על הרי בשמים, כאלו היו החברים הבעלים, והדור היה החושק מסתתר ובורה מפניהם פן יפגעו בו. והפרשה הזאת גם כן נחלקת לשני חלקים, החלק האחד הוא מאני ישנה ער מי זאת עולה והחלק השני מן מי זאת עולה עד סוף הספר, והחלק השני באור לחלק הראשון. זאת היא הלוקת הספר לפי מה שהסכימו החכמים אשר דברו בבאור הספר הזה. [↑]
[60] De Rossi, pp. 114–117. Fürst, Bibl. Jud., vol. i. pp. 82–84. [↑]
[61] ויהי כאשר האליצוני ומתרדת שנתי הקיצוני התבוננתי בפירושים אשר הגיעו לידי ואמתיק סודו והנם חלוקים ואם להתכוין את המשל כולם דבקים, מהם מי שפירש אותו בדקדוק מלותיו ונעם מליצותיו וחשק האהבה הכלולה כי יבעל בחור בתולה והניח המשל מגזר מכל סביביו היין השומר בענבו, מהם מי שפרש אותו בין הגוף והנשמה, אשה אות חכמה המעורות אל הדרך הישרה להיות לו מגן ועורה, וזכר האריך לדבר הוסיף וגרע ודרש וחבר, מהם מי שפירש אותו על דרך המדרש והסתום אספ ודרש ובכל אשר לעשות הפליא כאלי הריק מכלי אל כלי, מהם מי שפירש אותו על דרך ענין הפסוקים לכונתו בצע אמרתו באמרו כי כולו דמיובים ביציאת השכלים מן הכח אל הפועל אשובו על ירמיון הדוד הוא השכל הפועל בחכמה והחשוקה היה הנפש השלימה והנריל גוף הספר במאמריו ונכרים באו שעריו עד אשר הקורא בו בלשונו רכל נלאתי כלכל לא אוכל ואם זה היתה כונת החכם שלמה בשירו מה הועיל שבחו וזמרו יתר מזה ראש הפלוסופים בקצר ענין ובנה עליו בנין על כל יאמר בעזני בספר מלחמות ה׳ אין זה כונת השיר ותפארתו אשר היתה באמנג אתו.
From a MS. in the possession of the Bodleian. Oppenheim Collection, No. 261. [↑]
[62] De Rossi, pp. 294, 295. [↑]
[63] Fürst, Bib. Jud. vol. i. p. 187. [↑]
[64] This commentary is erroneously called Tamach’s, the euphemic expression תמ״ך, i.e. תְּהִי מְנוּחָתוֹ כָבוָר, used for the departed, being mistaken for a proper name. Vide Fürst, Bib. Jud. vol. ii. p. 243. [↑]