[25] Comp. Nissen, in the collection of various Hebrew Dissertations, entitled ציון, edited by Jost and Creizenach, vol. ii, Frankfort-on-the-Maine, 1842–43, p. 161, &c. [↑]
[26] ושכינתא נוגה ונוגה לאש ומהכא קרי לבי כנישתא אש נוגה: זוהר חלק ג׳ דף רפ׳א א׳ [↑]
[27] ווי על ההוא זמנא דאתיליד ישמעאל בעלמא ואתגזר. מה עבר קב״ה ארחיק להו לבני ישמעאל מדבקותא דלעילא ויהב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון וזמינין בן ישמעאל למישלט בארעא קדישא כד איהי ריקניא מכלא זמנ׳ סגי כמה דגזירו דלהון בריקניא בלא שלימו: ואינון יעכבון להון לבנ׳י לאתבא לדוכתייהו עד דישתלים ההוא זכותא דבני ישמעאל: וזמינין בני ישמעאל לאתערה קרבין תקיפין בעלמא ולאתכנשא בני אדום עלייהו ויתערון קרבא בהו חד על ימא וחד על יבשא וחד סמוך לירושלים וישלטון אלין באלין וארעא קדישא לא יתמסר לבני אדום: זוהר חלק ב׳ דף לב א׳ [↑]
[28] תנן זמין קב״ה למבני ירושלים ולאחזאה חד ככבא קביעא מנצצא בע׳ רהטין ובע׳ זקין נהרין מניה באמצעות רקיעא וישתאבון ביה ע׳ ככבין אחרנין ויהא נהיר ולהיט ע׳ יומין וביומא שתיתאה יתחזי בכ״ה יומין לירחא שתיתאה [שביעאה] ויתכניש ביומה שביעאה לסוף ע׳ יומין יומא קדמאה יתחזי בקרתא דרומי וההוא יומא ינפלון ג׳ שורין עלאין מההיא קרתא דרומי והיכלא רברבא ינפול ושליטא דההוא קרתא ימות: זוהר חלק ג׳ דף רי׳ב ב׳: [↑]
[29] Comp. Beer, in Frankel’s Monatschrift für Geschichte und Wissenschaft des Judenthums, vol. v, Leipzig, 1856, p. 158–160. [↑]
[30] וכד ייתי אלף שתיתאה דאיהו רזא דוא״ו כדין וא״ו יוקים לה״א, בזמנא שית זמנין עשר שיתין נפש כדין שלימו וא״ו עשר זמנין וא״ו שית זמנין עשר. (דוא״ו) וא״ו סלקא (בעשר) בי׳ וא״ ונחתא בה״א אשתלים וא״ו גו עשר שית זמנין כדין הוו שיתין לאקמא מעפרא: זוהר הלק א׳ דף קי׳ו ב׳ קי׳ז ב׳ [↑]
[31] Steinschneider, in Ersch und Gruber’s Encyklopädie, section II, vol. xxxi, p. 101; and Jewish Literature, Longman, 1857, p. 113. [↑]
[32] בחדש אדר כתב ר׳ יצחק דמן עכו כי עכו נחרבה בשנת חמשים לפרט ושנהרגו חסידי ישראל שם בד׳ מיתות ב״ד׳ ובשנת ס״ה היה זה ר׳ יצחק דמן עכו בנבארה באיטאליה וניצל מעכו ובשנת ס״ה עצמה בא לטוליטולה, ומצאתי בספר דברי הימים שלו ר״ל מר׳ יצחק דמן עכו הוא שעשה ספר קבלה בשנת חמלאך ונחרבה בזמנו עכו ונשבו כולם בזמן בן בנו של הרמב״ן ובזמן בן ר׳ דוד בן אברהם בן הרמב״ם ז״לי והוא הלך לספרד לחקור כיצד נמצא בזמנו ספר הזוהר אשר עשה ר׳ שומעון ור׳ אלעזר בנו במערה אשרי הזוכים לאמתתו׳ באורו יראו אור: ואמרי לאמתתו, מפני שזייף מקצת אשר זייף. ואמר שקבל כי מה שנמצא בלשון ירושלמי האמין כי הם דברי ר׳ שמעון. ואם תראה בלשון קדש האמן כי אינם דבריו רק דברי המזייף מפני שהספר האמתי הוא בלשון ירושילמי כלו וז״ל: ומפני שראיתי כי דבריו מופלאים ישאבו ממקור העליון המעיין המשפיע בלתי מקבלת בשכמל״ו, רדפתי אחריו ואשאלה את התלכמידים הנמצאים בידם דברים גדולים ממנו מאין בא להם סודות מופלאים מקובלים מפה אל פה אשר לא נתנו ליכתב ונמצאו שם מבוארים לכל קורא ספר. ולא מצאתי תשובותיהם על שאלתי זאת מכוונות׳ זה אומר בכה וזה אומר בכה: שמעתי אומרים לי על שאלתי כי הרב הנאמן הרמב״ן ז״ל שלח אותו מארץ ישראל לקטלוניא לבנו והביאו הרוח לארץ ארגון וי״א לאלקנטי ונפל ביד החכם ר׳ משה די ליאון הוא שאומרים עליו ר׳ משה דיודאל חגארה. וי״א שמעולם לא חבר רשב״י ספר זה, אבל ר׳ משה זה היה יודע שם הכותב ובכחו יכתוב ר׳ משה זה דברים נפלאים אלה, ולמען יקח בהם מחיר גדול כסף וזהב רב תולה דבריו באשלי רברבי ואמר מתוך הספר אשר חבר רשב״י ור׳ אלעזר בנו וחבריו אני מעתיק להם דברים אלו. ואני בבואי ספרדה ואבא אל עיר ואלדוליד אשר המלך (שם) ואמיצא שם לר׳ משה זה ואמצא חן בעיניו וידבר עמי וידר לי וישבע לאמר: כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם לא הספר הקדמון אשר חבר רשב״י אשר הוא היום בביתי במדינת ישבילי היא אוילה בבואך אלי שם אראך. ויהי אחר הדברים האלה נפרד ממני וילך ר׳ משה זח אל עיר [[173]]ארבלא לשוב אל ביתו לאוילא ויחלה בארבלא וימת שם, וכשמעי הבשורה היטב חרה לי עד מות ואצא ואשים לדרך פעמי ואבא אל אוילא ומצאתי שם חכם גדול וזקן ושמו ר׳ דוד דאפן קורפו ואמצאה חן בעיניו ואשביעהו לאמר: הנתבררו לו סודות ספר הזוהר שבני אדם נחלקים זה אומר בכה וזה אומר בכה ור׳ משה עצמו נדר לי (לתת) אלי ולא הספיק עד שמת ואיני יודע על מי אסמוך ולדברי מי אאמין. ויאמר דע באמת כי נתברר לי בלא ספק שמעולם לא בא לידו של ר׳ משה זה, ואין בעולם ספר זוהר זה רק היה ר׳ משה בעל שם הכותב ובכחו כתב כל מה שכתב בספר הזה. ועתה שמע נא באיזה דרך נתברר לי: דע כי ר׳ משה זה היה מפזר גדול ומוציא בעין יפה ממונו עד שהיום הזה ביתו מלא כסף וזהב שנתנו לו העשירים המבינים בסודות גדולים אלא (אלו) אשר יתן להם כתובים בשם הכותב ומחר נתרוקן כלו עד שעזב אשתו ובתו הנה ערומות שרויות ברעב ובצמא ובחוסר כל. וכששמענו שמת בעיר ארבולו ואקום ואלך אל העשיר הגדול אשר בעיר הזאת הנקרא ר׳ יוסף די אוילה ואומר לו: עתה הגיע העת אשר תזכה לספר הזוהר אשר לא יערכנו זהב וזכוכית אם תעשה את אשר איעצך. ועצתי היא זאת: שיקרא ר׳ יוסף זה לאשתו ויאמר לה קחי נא מנחה נאה ביד שפחתך ושלחי אותה לאשת ר׳ משה ותעש כן: ויהי ממחרת ויאמר עוד לה לכי נא ביתה אשת ר׳ משה ואמרי לה דעי כי רצוני הוא להשיא את בתך לבני ואליך לא יחסר לחם לאכל ובגד ללבוש כל ימיך ואין אני מבקשת ממך דבד בעולם רק ספר הזוהר אשר היה אישך מעתיק ממנו ונותן לבני אדם דברים אלה תאמרי לה לבד ולבתה לבד ותשמיעי את דבריהם אשר יענוכה ונראה היהיו מכוונים אם לא. ותלך ותעש כן. ותען אשת ר׳ משה ותשבע לאשת ר׳ יוסף לאמר כה יעשה לי אלקים וכה יוסיף אם מעולם ספר זה היה עם אישי אבל מראשו ולבו מדעתו ושכלו כתב כל מה שכתב. ואומרה לו בראותי אותו כותב מבלעדי דבר לפניו: מדוע תאמר שאתה מעתיק מספר ואתה אין לך ספר רק מראשך אתה כותב הלא נאה לך לאמר כי משכלך אתה כותב ויותר יהיה כבוד לך, ויען אלי ויאמר: אלו אודיע להם סודי זה שמשכלי אני כותב לא ישגיחו בדברי ולא יתנו בעבורם פרוטה כי יאמרו כי מלבו הוא בודה אותם, אבל עתה כאשר ישמעו שמתוך ספר הזוהר אשר חבר רשב״י ברוח הקדש אני מעתיקם יקנו אותם בדמים יקרים כאשר עיניך רואות: [↑]
[33] Moses ben Schem-Tob de Leon, und sein Verhältniss zum Sohar, von Adolph Jellinek, Leipzig, 1851, p. 21–36. Jellinek also gives additional information on this subject in his other contributions to the Kabbalah which will be found mentioned in the third part of this Essay. [↑]
[34] Comp. Graetz, Geschichte der Juden, vol. vii, Leipzig, 1863, p. 498, where other facts are given, proving that Moses de Leon is the author of the Sohar. [↑]